במאמרה “האיש הירוק, הטוב, והרוב” מתבססת אורית מלכה על שירו המוכר של יהונתן גפן “האיש הירוק” כדי לטעון שהרצון להיות חלק מרוב הוא רגש אנושי בסיסי ולגיטימי, וכי התפיסה המחייבת את בני הרוב לחוש אשמה על נינוחותם היא בלתי־הגיונית ואף מזיקה. מלכה מראה שיחסי הכוח בין רוב למיעוט אינם נובעים מהפעלת כוח מודעת אלא מתחושת ה”מובן מאליו” של בני הרוב—השפה, הנורמות והמרחב הציבורי המותאמים להם. לעומתם, בן המיעוט נדרש למאמץ עודף של תיווך, הנכחה והצדקה עצמית. כך, במסגרת פוליטיקת הזהויות, המיעוט הופך לקורבן בהגדרה, גם כשאיש מן הרוב אינו אחראי אישית למבנה הכוח.
באמצעות הסיפור על האיש הירוק, מלכה מדגימה כיצד האיש הכחול “שמסיפור אחר” ירגיש תמיד שונה ודחוי בעיר ירוקה, גם אם האיש הירוק יקבלו בחביבות. היא מתארת שני פתרונות אפשריים: האחד,, לצבוע את העיר בשלל צבעים כך שלא יהיה רוב מובהק; השני, לבנות “עיר כחולה” שתאפשר לאיש הכחול להיות רוב במקום אחר. אלא שלטענתה, הפתרון הצבעוני אינו מספק את המשאלה האנושית להיות חלק מקולקטיב דומה – הוא שולל את ההנאה הזו מהרוב מבלי להעניקה למיעוט. הפתרון השני, מנגד, מאפשר למיעוט לחוות נינוחות של רוב, אך מדגיש את ההבדלים בין הקבוצות ומעורר אי־נוחות כשהוא מוחל על קבוצות בעולם האמיתי.
מלכה מבקרת את הדרישה הפרוגרסיבית מהרוב להתבייש בנינוחותו, וטוענת כי שלילת הלגיטימיות של חוויית הרוב רק מזינה תגובות נגד פופוליסטיות ולאומניות. היא מציעה “דרך אמצע”: עמדה מתונה שמכירה במצוקתו של המיעוט ומבקשת לצמצם את סבלו ככל האפשר, אך בה בעת מכירה גם בלגיטימיות של נינוחות הרוב כמצב אנושי בסיסי. עמדה זו, לדבריה, נאמנה למציאות המורכבת של יחסי רוב–מיעוט, נמנעת מהקצנה אידאולוגית, ומאפשרת שיח מוסרי יציב ובר־קיימא יותר.
