ג’ולי קופר מציעה במאמרה קריאה מחודשת בפוליטיקה היהודית בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. לטענתה, אנו עדים לקריסה היסטורית של שני המשטרים שהגדירו את חיי היהודים מאז מלחמת העולם השנייה – מדינת הלאום והמדינה הליברלית. שני מודלים אלו, שהבטיחו ביטחון, חירות ושגשוג ליהודים, חשפו את גבולותיהם. מדינת הלאום כשלה במילוי הבטחתה לביטחון ריבוני, והמדינה הליברלית אינה מצליחה להבטיח תחושת שייכות מלאה וחסרת חשד כלפי יהודים.
קופר טוענת כי משבר זה מסמן רגע של שבר והזדמנות. רגע זה מחייב חשיבה מחודשת על עצם המסגרות הפוליטיות שבתוכן חיים היהודים. קופר מציעה חשיבה שהיא מעבר להנחה שהפתרון לשאלת הביטחון והזהות היהודית הוא בהכרח מדינה יהודית ריבונית או השתלבות במדינה ליברלית. בתקופת הביניים שבין שתי מלחמות העולם שררו ויכוחים רעיוניים ערים בין ציונים, קוסמופוליטים ותומכי לאומיות דיאספורית. בדומה לכך, גם עתה עשוי להיפתח מרחב חדש של יצירתיות רעיונית ושיח על צורות אפשריות אחרות של חיים פוליטיים יהודיים.
המאמר מראה כיצד השחיקה בדמוקרטיה בישראל ובארצות הברית מעמידה את היהודים בפני שאלות חדשות – לא רק על אנטישמיות או ציונות, אלא על מבנה המשטר, הפרדת הרשויות והגבלת הכוח השלטוני. קופר מציגה דוגמאות הממחישות כיצד שאלות “חוקתיות” הופכות לשאלות יהודיות מובהקות – מהשימוש של טראמפ באשמת האנטישמיות להצדקת הרחבת סמכויות, ועד הניצול של נתניהו את המלחמה בעזה כדי לערער על מנגנוני פיקוח.
לדברי קופר, דווקא הקריסה של האמונה בליברליזם ובמדינת הלאום עשויה לאפשר התחדשות פוליטית יהודית. היא מציעה חזרה לבחינה של מושגים ישנים־חדשים כ”אוטונומיה”, “פדרציה” או “קהילה שוויונית”, ופתיחת הדמיון לקולקטיביות יהודית, שאינה תלויה במדינה ריבונית ואינה מושתתת על היררכיה והדרה.
בסיום המאמר, מודה קופר שהתקופה הנוכחית חשוכה ומדכאת, אך מציעה תקווה זהירה. אולי דווקא מתוך קריסת האמונות הישנות, יתאפשר לדמיין צורות חדשות של חירות ושייכות, שיחברו את השאיפה להגדרה עצמית עם עקרונות של שוויון וצדק אוניברסליים – מעבר לדפוסים של הליברליזם והציונות כפי שהכרנו אותם במאה העשרים.
