החוג הירושלמי: מהשוליים אל המרכז

 הדעה הקדומה היסודית של עידן הנאורות היא הדעה הקדומה נגד עצם הדעה הקדומה – והיא זו השוללת מן המסורת את כוחה (האנס־גיאורג גאדאמר)

המילה understanding באנגלית עתיקה נובעת מן הרעיון של “עמידה בקרב” או “עמידה בתווך”. מילה זו מעוררת את פעולת ההשגה או התפיסה המנטלית של דבר־מה. למונח נלווה ממד של עומק – כאילו האדם “עומד מתחת” לפני השטח של הידע, נושא ותומך בו מבפנים.

הבנה, או ליתר דיוק, ההבנה האמפתית של ההתנהגות האנושית במונחיו של מקס ובר (Verstehen), מהווה את המשימה המרכזית של מדעי האדם. Verstehen היא בעת ובעונה אחת גם האמצעי וגם התכלית של הדיסציפלינות הפרשניות, והיא עצמה המדיום שבאמצעותו מתרחשת הפרשנות. מראשית דרכם, הציבו לעצמם מדעי החברה מטרה נוספת, הגלומה בעצם הגדרתם כמדעים: להרחיב את גבולות ההבנה מעבר להקשרים פרשניים מקומיים ולהפכה למקור של ידע מדעי.

על אף שמדעי החברה לא הצליחו – ולעיתים אף לא שאפו – להפיק ידע אובייקטיבי במובנו המחמיר של המונח, הם כיוונו מלכתחילה להרחבת ההבנה מעבר למקומי, מתוך שאיפה להפיק ידע בר-הכללה. השאיפה המדעית של מדעי החברה, שנולדה בעקבות עידן הנאורות, הייתה לחצות את תחומיה של הפעילות הפרשנית הפרטיקולרית ולהפכה לאוניברסלית ואחידה.

החלטתי להצטרף ל’חוג הירושלמי’ נבעה מתחושת אי־נחת הולכת וגוברת, שנמשכה כשני עשורים, לנוכח הפער המתרחב בין ארגז הכלים הסוציולוגי שלי לבין מציאות חייהם של מושאי המחקר בשדה. החזון הפרוגרסיבי, שבעבר הנחה את הבנתי את המציאות, ואת תקוותי לשנותה, התנפץ לנגד עיניי. שנים אחדות פעלתי למען תיקון חברתי ברוח החזון המוסרי והפוליטי של הליברליזם הפרוגרסיבי, המעלה על נס את ערכי החירות, השוויון וזכויות האדם. אך דווקא ההתנגדות העקבית של קבוצות מוחלשות לסדר הליברלי־פרוגרסיבי – התנגדות שורשית בנאמנותן למקום ולמסורת – סימנה את נקודת המפנה במסלול המחקרי שלי. המפגש עם ההתנגדות הזו הובילה אותי למחקר שיטתי של קהילות יהודיות ומוסלמיות לא-ליברליות. ההתנגדות של קהילות אלו לליברליזם איננה מוחלטת. הן מאמצות ערכים ליברלים בהקשרים מסוימים, אבל דוחות אותם כאשר הזדהות איתם מתנגשת עם נאמנות לקולקטיב היהודי או המוסלמי, או עם מסורות מסוימות העוברות בירושה. הצורך העמוק של בני המקום להיאחז בעיקשות במורשתם כעוגן היחיד לזהותם הגרעינית התגלה לא רק כתובנה פוליטית משמעותית, אלא גם כהכרה מחקרית ותיאורטית חיונית – הכרה הרואה במסורת משאב מרכזי ליצירת ידע בר-הכללה (generalizable knowledge).

הבנתי בהדרגה כי המטוטלת הפרשנית נעה בין הבנת החברה מלמטה להבנתה מלמעלה; בין תובנות הצומחות מתוך המקום לבין אלו המוטלות מן המרכז האקדמי – בראש ובראשונה מצפון אמריקה וממערב אירופה; בין ראיית הפריפריה האקדמית כמגרש משחקים של תיאוריות מיובאות מן המרכז, לבין ההכרה בה כמקור עצמאי של תובנות המסוגלות לעצב את הליבה האינטלקטואלית המשותפת.

מדובר במעבר מתנועה חד־כיוונית מן המרכז לשוליים אל עבר דיאלוג עמוק ביניהם – תנאי מוקדם ליצירת ידע השואף לאוניברסליות; מעבר ממבט הרואה במרכז את המקור הבלעדי לאוניברסליות להכרה בשוליים כאתר חיוני, עשיר ובלתי נדלה לעיצוב ידע בר־הכללה ולהרחבת ההכרה האנושית.

קהילת החוג הירושלמי, שזכיתי להיות בין מייסדיה, מציעה בית אינטלקטואלי ואקדמי לקהילה מגוונת, תוססת ומעוררת השראה של חוקרות וחוקרים השותפים לאתגרי האקדמיה בימינו. לחברי הקהילה מודעות עמוקה להשלכות מרחיקות הלכת של מצב זה על עתידם של המדעים הפרשניים, ועל תפקידה של האוניברסיטה, כמרחב פתוח לחקירת שורשי הקיטוב הגלובלי שאנו עדים לו כיום.

החוג הירושלמי משמש בית לקולות מקומיים המבקשים להישמע במרכז, אך הרעיון שביסוד הקמתו איננו מקומי בלבד. הוא מזמין חוקרות וחוקרים ממקומות מגוונים ברחבי העולם ומהפריפריה האקדמית להצטרף אלינו ללמידה הדדית ולדיאלוג מעמיק ומכבד בין הפריפריה לבין המרכז האקדמיים – דיאלוג הדרוש היום יותר מתמיד.